פרשת חיי שרה

"ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו" – חרב היהלומים במערת המכפלה

סיפור :
חודש חשון שנת ה' ת"ד (1643). הפחה של העיר איסטנבול שבתורכיה, הגיע לבקר בעיר האבות. הפחה לבוש היה במיטב בגדיו, וחרבו היקרה היתה מונחת בנדנה.

זה זמן רב שחפץ הפחה לבקר במערת המכפלה ולהתפלל בה, כמנהג המוסלמים, וכעת הגיעה לידו הזדמנות נפלאה, והיא מיהר להביע את בקשתו באזני מארחיו המוסלמים, לבוא להשתתף בתפילת המוסלמים במערת המכפלה.

פמליה מכובדת ליוותה את הפחה לכיוון המערה, והוא שח לבני לווייתו שעז רצונו להיכנס אל פנים המערה. המארחים המוסלמים נבהלו לשמע בקשתו.

שנים ארוכות לא נכנס איש לפנים המערה, הם סיפרו לו כי שמועות מהלכות על אלו שהסכינו בנפשם להכנס לפנים המערה, שלא יצאו ממנה חיים. סקרנות ניצתה בליבו של הפחה, הוא אמנם נאות לוותר על רצונו, אך בעוד הוא עולה עם פמלייתו במדרגות המבנה העתיק, ביקש כי לכל הפחות יניחו לו להביט פנימה מתוך פתח המערה.

רעדה קלה אחזה בו כאשר הרימו המוסלמים את הכיסוי העתיק של פתח המערה הצר, אור הנרות שהיו המוסלמים מורידים מידי יום לפני המערה, ריצד קלות. הרכין הפחה את גופו על מנת להיטיב את תנוחתו, כדי שיתאפשר לו לראות את חלל המערה, ומבלי משים צנחה חרבו היקרה אל תוך המערה. יחד עם הד צלילה המתכתי של החרב הנופלת, נשמע קולו של הפחה מילל וצועק:

"חרבי נפלה! לא אסכים לותר עליה, מיוחדת היא במינה, ושווה הון רב!".

אנשי הפחה שהכירו את חרבו היקרה, הבינו לליבו. חרב מיוחדת ויקרה היתה חרבו של הפחה, מצופה זהב ומשובצת יהלומים נדירים. אך הפחה לא ביקש כלל לעורר את רחמיהם, אלא פקד מיד על אנשיו לרדת אל פנים המערה ולהעלות בחזרה את חרבו. המוסלמים חרדו מאד מפני הבאות, אך לא נותרה בידם ברירה והם הורידו את אחד מאנשי הפחה אל חלל המערה, כשהוא קשור בחבל. לפתע חשו האוחזים בחבל שהמשא הפך להיות כבד יותר, הם ניסו לקרוא בשמו של האיש, אך לא היה מענה. בחשש רב משכו את החבל כלפי מעלה וגילו לחרדתם כי האיש הקשור לחבל, היה ללא רוח חיים. הפחה לא ויתר, הוא פקד על איש אחר שירד אל המערה, ושוב הועלה האיש ללא רוח חיים. בהלה אחזה בקרב אנשי הפחה, הם חשו שחייהם אינם שווים עבורו וניסו להסתתר מפניו. לאחר שירדו למערה מספר אנשים והועלו ללא רוח חיים, הבין הפחה כי אף אם ייכלו אנשיו – חרבו לא תשוב אליו בדרך זו. לפתע נפלו עיניו על אחד מיהודי העיר.

מיד עמד וציווה על יהודי העיר חברון לרדת אל המערה ולהביא עבורו את החרב, כשהוא בטוח שמהם תבוא הישועה. הפילו היהודים ביניהם גורלות, והגורל נפל על המקובל רבי אברהם בן רבי מרדכי אזולאי זיע"א בעל "חסד לאברהם", סב סבו של החיד"א.

משראה כך רבי אברהם מיד טבל במקוUה, עטה על גופו תכריכים וישב כל אותו הלילה עם אנשי חברון, כשהם יושבים לפניו והוא דורש להם בדברי קבלה. משהאיר השחר, קם רבי אברהם וביקש מיהודי העיר שיישאו בעדו תפילה שלא יאונה לו כל רע. ליווהו אנשי העיר אל מערת המכפלה, קשרוהו בחבל והורידוהו לפנים המערה. האווירה המתוחה התפוגגה באחת כשקיבלו יהודי העיר לידיהם את החרב היקרה של הפחה. ביקש מהם רבי אברהם שיורידוהו בשנית ואמר: "הגיעה העת שאראה את המערה". הלך רבי אברהם בתוך המערה, ולפתע הופיע מולו אדם אחד. נתפחד רבי אברהם וקרא 'שמע ישראל', ואחר שאלו 'מי אתה?'. השיבו האיש 'אני אליעזר עבד אברהם'. שאל אותו אליעזר: "וכיצד באת לכאן?" סיפר לו רבי אברהם את כל המעשה. מששמע אליעזר כך, אמר לו: "המתן כאן עד שאשאל רשות מאברהם, יצחק ויעקב, אם אוכל להכניסך". נתנו האבות רשות ונכנס, ומרוב הפחד נתעלף ולא הקדימם בשלום. הגישו לו עצי בשמים להריח וניעור. כיוון שראה שהמקום גן העדן הוא, לא רצה לצאת מתוכו, וביקש להישאר בו. אמרו לו האבות "צא עכשיו ומחר בא עמנו", וכל אנשי העיר חרדים מדוע רבי אברהם מתעכב, שמא קרהו אסון. כששמעו את קולו קורא להם שמחו מאוד, והעלוהו בחבלים. חזר רבי אברהם לביתו שמח וכל ישראל שמחים עמו. סיפר להם את העניין ואמר: "כך נגזר עלי וכך רצוני!" וכל אותו הלילה היו אנשי עירו יושבים עמו, והוא דורש לפניהם בדברי קבלה עד שהפציע השחר. ואותו היום היה י"ד בחשון ה' ת"ד, ירד רבי אברהם לטבול במקווה שבביתו, לבש תכריכים ויצאה נשמתו בטהרה בעודו קורא קריאת שמע. נצטערו עליו כל בית ישראל כי אבד חסיד מן הארץ, זיע"א (אמונה שלמה).

שבת שלום!!

הרב איתמר שרעבי-רב ביה"ס