שתי הפרשיות המסיימות את ספר ויקרא — בהר ובחוקותי — עוסקות בנושאים שנראים לכאורה שונים זה מזה: פרשת בהר מתמקדת בדיני השמיטה והיובל, בפרטי קניין וממונות, בעוד פרשת בחקותי עוסקת בברכות וקללות — שכר ועונש על שמירת מצוות התורה.
אך כשמתבוננים לעומק, מגלים חוט שזור אחד המחבר ביניהן: אמונה וביטחון בה' כבסיס לחיים מוסריים, חברתיים ורוחניים.
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית…"
אחת השאלות הקשות והאנושיות ביותר עולה בפרשת בהר: התורה מצווה על שמיטה — שנה שלמה בה אין זורעים ואינם קוצרים. התורה מנחשת את השאלה הצפויה:
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית…?"
שאלה זו נוגעת בלב־לבו של האדם החי את חייו: האם אפשר לבטוח באמת בהבטחה אלוקית?
והתורה עונה: "וציוויתי את ברכתי לכם…" — כשאדם בוטח, הברכה האלוקית מתגלגלת בדרכים מעל לטבע.
השמיטה היא לא רק ציווי חקלאי — היא הכרזה: האדם אינו בעלים על הארץ, על הרכוש או אפילו על הצלחתו. היא מחנכת אותנו לחיות חיי נתינה, שוויון וחמלה, מתוך הכרה שה' שותף אתנו בניהול עולמנו.
פרשת בחוקותי: הדרך והמחיר
"אם בחוקותי תלכו…" — מפרש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה".
הברכה אינה מגיעה רק על קיום טכני של מצוות, אלא על חיים של עמל רוחני, חיפוש תמידי, מאמץ פנימי ללכת בדרכי ה'.
ומנגד — קללות קשות ונוראות, שמקורן אינו ברצון להעניש אלא באזהרה: כאשר האדם מתרחק מדרכו של ה' ומתחיל לייחס את הצלחתו לעצמו, להתנתק מהציווי המוסרי — התוצאה תהיה הידרדרות מוסרית, חברתית ורוחנית.
מובא בגמרא (תענית כ"ה ע"ב) סיפור על רבי חנינא בן דוסא, אחד מגדולי התנאים. שהיה עני מרוד. יום אחד ביקשה ממנו אשתו שיתפלל שיהיה להם מעט פרנסה.
רבי חנינא התפלל — וירדה יד מן השמים ונתנה לו רגל של שולחן זהב. בלילה ראתה אשתו בחלום את השולחן העתידי שלהם בעולם הבא — חסרה לו רגל אחת! מיד אמרה לו: תחזיר את הרגל! וכך עשה. מה מלמד אותנו סיפור זה?
רבי חנינא ידע שאין עושר, אפילו רוחני, שווה אם הוא בא על חשבון הנצח. הוא העדיף לחיות בענווה ובאמונה, מאשר ליהנות מחיים "מושלמים" בעולם הזה ולשלם עליהם במחיר הנצח.
בעידן של שפע חומרי וטכנולוגיה, השאלה "מה נאכל בשנה השביעית?" נשמעת אולי רחוקה — אבל בפועל היא שאלה שאנו שואלים כל יום:
האם אני סומך רק על כישוריי, או שיש לי אמונה בכוח שמעליי?
האם אני מוכן להניח רגע את המרדף ולהקשיב לנשמה? נעצור, להתבונן, ולהבין:
הברכה האמיתית אינה בכמה יש לי, אלא באיך אני חי — באמונה, ביושר, ובמחויבות לערכים.
נאחל לשובם המהיר של כל החטופים בריאים ושלמים..
ולרפואת כל הפצועים בתוך כלל חולי עמו בית ישראל.
ולשלום כל החיילים ואנשי כוחות הביטחון… בכל מקום שהם...ובא לציון גואל בקרוב ממש!!!
שבת שלום..
הרב איתמר שרעבי-רב ביה"ס